ביום שאחרי היום שאחרי ההתנתקות, יש רק דבר אחד שממשלת ישראל יכולה לעשות, ולא משנה מי יעמוד בראשה: לצאת למלחמה בערבים. לא חייב להיות מלחמה כוללת, עם פצצות אטום וכל זה. אני מדבר על להיכנס בהם. להיכנס בהם חזק חזק, להתנקות מכל ההתנתקות הזאת. לפרוק. להזדכך. להוציא את כל העצבים שהצטברו ומצטברים ועוד יצטברו פה.
ומצטברים אחו שרמוטה, משמאל ומימין, מלמעלה ומלמטה. מדינת ישראל, הישות הציונית כולה, מראש הממשלה ועד אחרון המג"בניקים, היא פקעת עצבים אחת מטורפת. אנחנו הרי מכירים רק דרך אחת לפרק את זה: להיכנס בערבים.
המג"בניק המסכן שנאלץ לנהוג ברגישות ולא להגיב כשזורקים עליו דברים ומקללים אותו - על מי יוציא את העצבים? מסכן הערבי שרק ייתן צל של תירוץ לכסח לו את האמאמאמא של הצורה.
נכון, המג"בניק, החייל והשוטר תמיד יכולים לדקור איזה יהודי במועדון או לנהוג שיכורים ולהיכנס באוטו שיש בו ילדים יהודים קטנים, אבל זה פחות כיף. הכי כיף זה להיכנס בערבים.
וראש הממשלה, שספג מה שספג, ושר הביטחון, והרמטכ"ל, וכל המערכת הפוליטית שאיבדה מיוקרתה ומכוחה - על מי יוציאו את העצבים, על מי?
כן, ראש הממשלה יכול לבחור להילחם בעוני, שר הביטחון יכול להתרכז בשיקום והרמטכ"ל תמיד יכול לסגור את גלי צה"ל, אבל זה פחות כיף. הכי כיף זה להיכנס בערבים.
זו הדרך היחידה להרגיע את העם הזה ואת מנהיגיו. בשנה הקרובה, ריד מיי מליפס, ישראל יוצאת למלחמה.
----------
דרור פויר, 1970 - ?, כתב ספר אחד ("צדוק בנפתולי התשוקה". בבל), פרסם אסופת טורים שהתפרסמו בטיים אאוט תל אביב, ערך עיתון אחד שכולם אהבו ("קפטן אינטרנט"), הספיק טיפה ב"חדשות" (ממש כלום, האמת, שלוש כתבות או משהו כזה, אבל כיף להגיד), שישי, צומת השרון, מעריב, הארץ, דה מרקר, טיים-אאוט תל אביב, ערך את 42 מעלות, היום בעל טור בגלובס ועורך מגזין "מסע אחר".
איש קריירה של ממש.
איש קריירה של ממש.
